פסק-דין בתיק ת"א 9262-05

התובע 2, אחיו והנתבע הקימו חברה (התובעת 1), ולשם ניהולה נפתח חשבון בנק אצל הנתבע 3 (בנק הפועלים), בעוד רק התובע 1 היה מורשה חתימה. על-פי הנטען בתביעה, הנתבע זייף את חתימת התובע 1 בהמחאות של החברה והשתמש בהן שלא לצרכיה. בתביעה הנדונה תבעו התובעים מהנתבעים (ומנתבעים נוספים שאינם רלוונטיים עוד) את סכומי ההמחאות שזויפו, אשר לטענתם, הוצאו שלא לצרכי החברה.

בפסק הדין הראשון שניתן בתובענה הנדונה, התקבלה התביעה ברובה, ונקבע כי המחאות בסכום כולל של כ-920,000 ש"ח זויפו בידי הנתבע 1 וכי שימשו אותו שלא לצרכי החברה. הנתבע 1 חויב בתשלום זה ואילו הנתבע 3 (הבנק) חויב בסכום מופחת לאחר שנקבע כי התרשל בכך שכיבד את אותן המחאות. הסכום המופחת נקבע בשל הטלת אשם תורם על התובעים ולאחר ניכוי חובם לבנק.

על פסק-דין זה הוגש ערעור אל בית המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים הוחזר העניין אל בית משפט זה כדי לשמוע ראיות נוספות ולבחון מחדש את השאלה אם ההמחאות שבעניינן התקבלה התביעה הוצאו למטרותיה של החברה. בהתאם לאותה בסכמה, נדרשו התובעים להגיש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה.

כפי שיובהר בהמשך הדברים, רובו המכריע של מסמכי הנהלת החשבונות לא הוגש והשלמת הראיות כללה מסמכים שהתקבלו בהסכמת התובעים מגורמים שונים וכן ראיות בעניין אי הגשת מסמכי הנהלת החשבונות. בנסיבות אלו, השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא, איזו השלכה יש לכך שהתובעים נמנעו מהגשת מסמכי הנהלת החשבונות לאור הראיות שהובאו בעניין זה. הכרעה בשאלה זו מצריכה מתן מענה לשתי שאלות שהצדדים חלוקים לגביהן: האחת, על מי מבין הצדדים מוטל נטל ההוכחה; השנייה, איזו השלכה יש לאופן שבו יישמו התובעים את הסכמת הצדדים, שאושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

שאלה נוספת עניינה במחלוקות לגופן, שעניינן כאמור, המטרות שלשמן הוצאו ההמחאות שלגביהן נקבע כי החתימות עליהן זויפו.

א.         עיקרי העובדות הרלוונטיות

            פסק הדין הראשון בתביעה הנדונה

2.         ביום 1.3.2011 ניתן פסק-דינה של כבוד השופטת ע' כהן, שלפניה נשמעה התביעה הנדונה במאוחד עם תיק נוסף (ת"א 10243/03), שעניינו היה תביעה שהגיש הנתבע 3 (להלן גם - הבנק) נגד התובעים (להלן - פסק הדין הראשון).

על-פי פסק-דין זה, חויבו הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום הסכום שנפסק. הנתבע 1 (להלן גם - שטרית או הנתבע) חויב בתשלום של כ-920,000 ש"ח ואילו הבנק חויב בסכום מופחת בשל אשם תורם של התובעים וקיזוז חוב שהיה להם כלפי הבנק. עם זאת התקבלה הודעה לצד שלישי שהגיש הבנק נגד שטרית ולפיכך הוא חויב להחזיר לבנק את הסכום שבו חויב הבנק. התביעה בת"א 10243/03 שהגיש הבנק נגד התובעים נדחתה. כן חויבו הנתבעים בתשלום שכר-טרחת עורכי הדין של התובעים ובהוצאות המשפט שהוציאו בסך של 200,000 ש"ח. שטרית אף חויב בתשלום שכר-טרחת עורכי הדין של הבנק ובהוצאות המשפט שהוציא, בסך של 150,000 ש"ח.

הנתבעים הגישו אל בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק הדין (ערעורו של שטרית - ע"א 27038-04-11; ערעורו של הבנק - ע"א 17351-04-11), וביום 21.9.2011 התקיים דיון משותף בשני הערעורים בפני בית המשפט (כבוד השופטת מ' מזרחי וכבוד השופטים י' נועם ומ' בר-עם). בהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים בדיון זה להסכמה - שעל תוכנה נעמוד בהמשך הדברים - כי העניין יוחזר אל בית-משפט זה לשם שמיעת ראיות נוספות והכרעה בשאלה, אם ההמחאות שלגביהן נקבע כי החתימות עליהן זויפו, שימשו לצרכי החברה.

עוד הוסכם כי על התובעים להגיש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה. הסכמה זו אושרה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (להלן - פסק הדין של בית המשפט המחוזי). לאור החלטת כבוד השופטת ע' כהן מיום 25.12.2011 ומהטעמים המפורטים בה, הועברה התובענה הנדונה להמשך שמיעתה לפניי.

השלמת הראיות, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, הסתיימה בדיון מיום 5.3.2013 ולבקשת הצדדים ובהסכמתם, נקבע כי סיכומיהם יוגשו בכתב, וכי תחילה יוגש סיכום טענות הנתבעים, שאף יורשו להשיב לסיכומי התובעים. בהתאם לכך הוגשו סיכומי טענות הצדדים במועדים אלו: מטעם הבנק ביום 19.3.2013, מטעם שטרית ביום 1.5.2013, מטעם התובעים ביום 30.5.2013 ותשובת הבנק הוגשה ביום 3.6.2013.

3.         גבריאל קטרון, התובע 2 (להלן - התובע או גבריאל), אחיו יניב קטרון (להלן - יניב) ואילן שטרית (הנתבע 1) הקימו את חברת רודיאו ברזיל בע"מ (התובעת 1, להלן - התובעת או החברה) שעסקה בייבוא עץ ובשר לישראל. עיקרי ההסכם בין הצדדים היה שהתובע ויניב ישקיעו את הכספים לרכישת העץ והבשר, ואילו שטרית ישמש מנהל העסק בארץ. בתמורה לכך היה זכאי שטרית לשכר חודשי (נטו) בסך של 5,500 ש"ח ולמימון הוצאות החזקת רכב וטלפון נייד וכן לשליש מרווחי העסק. בסופו של דבר וככל הנראה, הייבוא מומן גם מכספי הנתבע ולא רק מכספיהם של גבריאל ויניב.

לשם ניהול החברה נפתח על שמה חשבון בנק בבנק הפועלים (הנתבע 2), ובעל זכות החתימה בחשבון הבנק היה התובע. אולם מאחר שהתובע שהה מחוץ לישראל למשך תקופות ממושכות, הוא נהג להשאיר בידי שטרית המחאות חתומות (על החלק), כדי לאפשר את ניהול עסקי החברה. באמצעות המחאות אלו שילם שטרית את הוצאות החברה ובין השאר, תשלומים לספקים, לנותני שירות, לרשויות המס ולגורמים נוספים. בתקופות שבהן שהה התובע בארץ, הוא אף התארח בביתו של הנתבע והתלווה אליו לניהול החברה. במשך תקופת ניהול החברה, ביצעו התובע ויניב אחיו פעולות שונות בחשבון החברה ובין השאר לוו מהבנק בחודש נובמבר 2002 סך של 700,000 ש"ח. הלוואה זו חודשה מידי חודש בחתימתם של התובע ויניב.

בחודש יוני 2003 נתגלעו מחלוקות בין הנתבע לבין התובע ואחיו יניב והוחלט על הפסקת פעילות החברה. התובעים קיבלו מהנתבע את כל המסמכים הקשורים בחברה, לרבות את פנקסי ההמחאות, החשבוניות בגין העסקאות, קבלות שהתקבלו מנותני שירותים ועוד כיוצא באלו מסמכים הקשורים בפעילותה של החברה. התובע אף קיבל מרואה החשבון של החברה, רו"ח ניסן כספי, את כל מסמכי הנהלת החשבונות של החברה לרבות חומר הגלם (חשבוניות, קבלות וכיוצא באלו).

4.         ביום 21.9.2003 הגיש הבנק תביעה נגד התובעת (החברה), נגד יניב ונגד התובע (גבריאל) בהליך של סדר דין מקוצר, שבמסגרתו נתבע סך של 141,891 ש"ח, המהווה את יתרת החוב בחשבון החברה בבנק (ת"א 10243/03). תביעה זו כאמור, נדחתה, ואינה עוד מענייננו.

כעבור שנתיים, ביום 15.9.2005, הגישו התובעים את התביעה הנדונה נגד שטרית, הבנק, רו"ח כספי וחברה נוספת (ד.מ.ב.א.ש מסחר ושיווק בע"מ), שבה נתבע סך של 1,227,134 ש"ח. בכתב התביעה נטען כי הנתבע זייף את חתימת התובע על המחאות רבות, כפי שפורט בכתב התביעה, והשתמש בהן שלא לצורכי החברה.

במהלך בירור התביעה אישר התובע, כי חלק מאותן המחאות כן הוצאו לצרכי החברה. לפיכך התביעה מתייחסת אך ורק לאותן המחאות שעל-פי טענתו שטרית זייף את החתימות עליהן ושילם באמצעותן תשלומים שאינם לצרכי החברה (עדות התובע - עמ' 21-20, 28-27, 47).

5.         בעניין שאלת זיוף החתימות, מונתה מטעם בית המשפט מומחית לזיהוי כתבי-יד, הגב' סימה אנקונה. חוות-דעתה הוגשה ביום 4.12.2008 ולבקשת הנתבע, היא אף נחקרה עליה. בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט, כי על חלק מההמחאות לא חתם התובע וקבע כממצא, כי על אותן המחאות, למעט שתיים, חתם שטרית (פסקאות 18-6 בפסק הדין הראשון). עוד נקבע, כי התובע לא הרשה לנתבע לחתום על אותן המחאות (שם, פסקאות 23-9).